פסק-דין בתיק ת"א 27338-08-11

1.         בפני תביעה לפיצויים בגין נזקים כספיים בסכום של 305,000 ש"ח (לצרכי אגרה), אשר לטענת התובעת, נגרמו לה כתוצאה מרשלנות הנתבעת (להלן גם: ה"משטרה"), בגין אי ביצוע חקירה כנדרש ביחס לתלונות שהוגשו על ידה. לטענת התובעת, כמפורט בתצהיר מנהלה, מר אמנון פורת (להלן: "פורת"), קיבלה פסק דין כנגד משה בצר ואריק וענונו (להלן: "החייבים"), בגין ציוד שמכרה להם ואשר לא שילמו תמורתו. במסגרת תיק ההוצל"פ שנפתח לביצוע אותו פסק דין, ניסתה התובעת באמצעות מנהלה ובאת כוחה דאז, לבצע עיקול במאפיית לב אל לב בע"מ (להל"ן: "המאפייה"), אשר החייבים היו מנהליה. לטענת התובעת אחד בשם חיים פחימה הכשיל את ביצוע העיקול, בין היתר, באמצעות איום ושליפת חרב ובשל כך, הוגשה ביום 2.2.2000 תלונה בתחנת משטרת זבולון (להלן: "התלונה הראשונה"). בעקבות הגשת התלונה הראשונה הוצבו 2 שוטרים, אשר איפשרו ביצוע העיקול ברישום.

בהמשך ניתנה החלטה בתיק ההוצל"פ המאשרת הוצאת המעוקלים. אולם, בעקבות בקשה שהגיש אותו חיים פחימה, ביחד עם אחד בשם מאיר פחימה, במסגרת ה"פ 1037/00 ובה ביקשו להצהיר כי הציוד במאפייה הינו שלהם, ניתנה החלטה המורה על עיכוב הוצאת המעוקלים. לפיכך, לא בוצע הליך התפיסה וההוצאה של המעוקלים.

בתאריך 27.6.2000 בוטל עיכוב ההליכים, ואולם אז הסתבר כי הציוד שעוקל ברישום, הועלם מהמאפייה. בעקבות העלמת המעוקלים, הוגשה ביום 23.7.2000 תלונה נוספת למשטרה (להלן: "התלונה השניה"). לטענת מר פורת, צרף לתלונה מכתב מפורט לעניין הציוד שעוקל, שוויו, והכשלת העיקול. בתאריך 18.11.04 הוגשה תלונה נוספת, הפעם לתחנת המשטרה בת"א בגין מרמה ועוקץ, אשר לטענת התובעת ביצע פחימה.

לטענת התובעת, המשטרה לא טיפלה בתלונותיה והסתבר כי התלונות אף אינן קיימות אצלה. התובעת טענה כי בכך שהנתבעת לא זימנה את פחימה לחקירה לאחר הגשת התלונה הראשונה, לא מנעה את המשך זלזולו והעלמת הציוד על ידו. לטענת התובעת אילו הייתה המשטרה מזמנת את פחימה לחקירה, היה נמצא לאן הועלם הציוד.

התובעת טענה, כי גם ע"פ נהלי המשטרה, יש חובה לטפל בתלונות עד לסיום החקירה וכי תלונה אינה יכולה להיסגר, אלא מסיבה מוגדרת כגון חוסר אשמה, או חוסר עניין לציבור.

לטענת התובעת, בעצם העובדה שתלונותיה לא נמצאו אצל המשטרה, יש כדי להעיד על רשלנות הנתבעת.

2.         הנתבעת טענה כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות, שכן מאז הגשת התלונות (הראשונה והשנייה), חלפה תקופת ההתיישנות. גם ביחס לתלונה השלישית נטען כי התביעה התיישנה, שכן עניינה של התלונה היה אותה מסכת עובדתית נשוא התלונה הראשונה. הנתבעת הוסיפה כי לכל הפחות צריכה התביעה להידחות מחמת השיהוי הניכר בהגשתה. לטענת הנתבעת כתוצאה מהשיהוי ולאור תקופת הביעור של תיקים לגביהם לא הוגשה תביעה ביחס לעבירות מסוג חטא ועוון (תקופה של 5 שנים), כבר בוערו התיקים. לפיכך נטען לנזק ראייתי שגרמה התובעת לנתבעת בהגשת התביעה בשיהוי.

הנתבעת טענה כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב ורק על מנת למצוא "כיס עמוק" לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לתובעת ע"י החייבים, או ע"י פחימה.

3.         מטעם התובעת העיד מנהלה מר פורת. מטעם הנתבעת העידה יועצת משפטית מהלשכה המשפטית של משטרת ישראל. העדה עמדה על הטענה כי למעט המכתב שצורף לתצהירה, לא נמצא כל חומר מתיקי החקירה וכי בהתאם לנהלי המשטרה, התיקים ביחס לתלונות היו אמורים להיות כבר מבוערים במועד הגשת התביעה. הנוהל צורף לתצהירה.

דיון:

4.         לאחר שעיינתי בכל החומר שבתיק ושקלתי את טענות הצדדים, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות.

המדובר בתביעה בעוולת הרשלנות אשר אף, שכפי שיפורט, לא מצאתי לנכון לדחותה בשל טענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת, הרי שיש בשיהוי בהגשתה כדי להשפיע על הוכחת רכיב הפרת חובת הזהירות. בנוסף, לא הוכח קשר סיבתי בגין ההפרה הנטענת לנזק הנטען.

5.         בהתאם לסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין לצורך קבלת תביעה בטענה לרשלנות, על התובעת היה להוכיח:   

א)         כי לנתבעת הייתה חובת זהירות מושגית וכן קונקרטית ביחס לתובעת.

ב)         כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות.

ג)          כי קיים נזק וכן קשר סיבתי בין ההפרה של אותה חובת זהירות לבין הנזק הנטען.

6.         בהתאם להלכה הפסוקה וכמפורט בע"א 1678/01 מדינת ישראל נ. משה וייס פ"ד נ"ח (5) 167, למשטרה חובת זהירות מושגית כלפי הציבור, ואף חובת זהירות קונקרטית ביחס למתלוננים. בעצם הגשת התלונה "מתקרבים" המתלוננים אל המשטרה ויוצרים את החובה הקונקרטית כלפיהם.

בפס"ד וייס עוצב היקף חובה זו תוך הבאה בחשבון של שיקול הדעת הרחב העומד למשטרה בדבר אופן טיפולה בתלונה וכן העומס המוטל על המשטרה וסדרי העדיפויות במסגרת ביצוע משימות. כן נקבע שיש להישמר מפני הרתעת יתר שתפגע בפעילות השוטפת של המשטרה, תביא לסרבול בקבלת החלטותיה וכן יש להישמר מפני "הצפה" של תביעות אזרחיות כלפי המשטרה.

לאור האמור, אין חולק כי על הנתבעת הייתה מוטלת חובת זהירות כלפי התובעת מטעמה הוגשו התלונות.